I SEE YOU SEE ME
עבודת וידאו מבוססת ארכיון אישי ומשפחתי
untitled
by unknown student
כמו שכבר נכתב כאן, נקודת המוצא למחקר זה הייתה העיסוק בחוויית החשיפה הכרוכה ביצירה- יצירה שאינה נפרדת מהיוצרת, במיוחד כאשר מתקיימת תחושת פגיעות וחוסר בטחון באפשרות להציג יצירה ולתת לה מקום בעולם. בחלק זה של הפרויקט, אתמודד עם תחושת המבוכה להציג יצירה, תוך כדי התייחסות אליה כחוויה חושית ואסתטית הבאה לידי ביטוי במחוות עדינות, גופניות ורגשיות כאחד.
עבודת הוידאו מבוססת על חומרים אישיים וארכיוניים שצולמו בין השנים 1996-2004, רובם מתוך הקשרים משפחתיים אבל לא רק. השימוש בחומרי גלם דוקומנטריים מבקש לאפשר התבוננות מחודשת בסיטואציות יומיומיות ושוליות שבהן נוכחת מבוכה באופן לא מתווך, כמעט לא מודע.
הוידאו הערוך מבקש ליצור מפגש עם תחושת המבוכה עצמה- בין אם דרך הזדהות, הכרה עצמית או התבוננות חיצונית. המצלמה אינה מצלמת מבוכה אלא חושפת אותה. רגעים יומיומיים, שוליים לכאורה, נטענים במשמעות רגשית וחושית. המבוכה אינה אפקט חולף – אלא חומר גלם אסתטי, שפה של גוף, אופן של קיום.
untitled 1
by unknown student
בUntitled 1 , נראית סצנת יום הולדת לשחר. המשפחה והגן שרים לו, מוחאים כפיים, ומצלמים אותו. לכאורה – רגע של שמחה. אך שחר מגיב אחרת: הוא עומד קפוא, מחזיק את ידה של אמו בחוזקה, מביט לצדדים ואחר כך מטה. גופו סגור, מבויש, מסרב להיענות לפעולה החברתית המצופה ממנו – לחייך, לשמוח, להשתתף.
בהסתמך על מחקר אסתטיקה של מבוכה ניתן להבחין כאן בתגובת מבוכה מובהקת: היא איננה מתפרצת, אלא מתכווצת פנימה. הגוף שותק, קופא, נאחז באחר כדי לשרוד את הרגע. לצדו, אחיו הגדול מגרד בעינו בזמן השירה – תנועה קטנה, כמעט בלתי נראית, של נסיגה. כאילו גם הוא, בדרכו, מסמן אולי חוסר שייכות לרגע, או שמה אי־נוחות סמויה, בניסיון להתרכז בעצמו כדי לא להיות חלק מהאקט הפולחני של החגיגה.
ההקלטה שמתחילה בצחוק מבקשת להוסיף מימד נוסף למופעי המבוכה החיצוניים. המשפט: "אני לא יודעת מה להעלות, מה להראות, כל הזמן אני נאבקת בתוך עצמי" מנסח תחושת מבוכה קיומית – לא רק רגע של בושה, אלא קונפליקט מתמשך סביב חשיפה, ייצוג, זהות.
הקול הפנימי והקול הציבורי נשמעים בו־זמנית וזהו בדיוק המקום שבו נולדת האסתטיקה של המבוכה: לא בעובדה שמישהו מרגיש לא בנוח, אלא בעצם קיומה של תחושת קונפליקט מתמשך בין פנים לחוץ, בין נוכחות להימנעות.
בסצנה נוספת, נדרשת יהודית לברך ברכת יום הולדת- מביטה למצלמה ומיד מסיטה את מבטה לצדדים, מצחקקת, נמנעת. גם הילדה שצולמה אחריה בורחת מהמבט. אלו מחוות גוף של מבוכה– הסתה, צחוק לא במקום, התחמקות. מדובר במחוות שאינן דרמטיות, אך טעונות בעוצמה.
המבוכה כאן איננה תקלה, אלא מצב קיומי שניתן להבחין בו דרך סימנים עדינים – הסמקה, היסוס, צחקוק, מבט שמוסט – ודווקא דרכם נוצרת חוויה חושית, רגישה ואסתטית.
כאשר הגננת מציבה את שחר מול השאלה: "אתה גילית להם בן כמה אתה?". ואחריה קובעת "גם אם לא היית מגלה, היינו יודעים" – היא הופכת את הילד המובך לנציג של סוד שלא בחר בו.
המצלמה אינה מצלמת מבוכה אלא חושפת אותה, בלי לפרש. רגעים יומיומיים, שוליים לכאורה, נטענים במשמעות רגשית וחושית. המבוכה אינה אפקט חולף – אלא חומר גלם אסתטי, שפה של גוף, אופן של קיום.
I SEE YOU SEE ME
untitled 2
by unknown student
untitled 2 , מבקש להתייחס לרגע בו המבוכה מופיעה לא רק כתגובה רגעית אלא כמרחב רגשי שמתקיים לאורך זמן – מרחב שבו זהות נחשפת מבלי שתהיה לכך כוונה מודעת.
הדיאלוג – "מה הכי מביך אותך?" / "לא יודע" – מבקש לתת לצופה להיכנס אל תוך הסיטואציה הלא נוחה, בה הקול מתקשה להשיב על שאלה פשוטה לכאורה. דווקא התשובה "אני לא יודע" מגלמת את אותה מחווה של מבוכה שעליה כותב ג'ורג'ו אגמבן: פעולה לא שלמה, שבר של שפה, ניסיון לומר אך גם ניסיון להסתיר.
התגובה החוזרת בשאלה ("אז תשאל אותי") מבקשת ליצר מעין תנועה מחזורית של היסוס, דחייה, השלכה, וחוסר שליטה, שמעצימים את תחושת חוסר האחיזה בזהות המוצגת.
המבוכה כאן מבקשת לחרוג מגבולות הגוף האינדיבידואלי ומנסה להזדהר אל תוך הסביבה החברתית: הצופה חשוף לקטעים סמי-תיעודיים – מחוות של צחוק, הסטת מבט, גירוד בפנים, קיר מלא בציורי ילדים אשר שמם כתוב מתחתיהן- קטעים אלה מבקשים לחזק את תחושת חוסר הנוחות החברתית המוכרת, של חשיפה לא רצונית בתוך סיטואציה תמימה.
נוכחות שמם של הילדים מתחת ליצירותיהם על הקיר יוצרים מראית עין של תמימות אך גם טומנים בחובם שבריריות, פגיעות, עבר שלא מוגן. כך נרקמת תחושת המבוכה כמחווה בלתי נשלטת של היסטוריה אישית שנוכחת בגוף, כפי שמתבטאת במשפט: "הכי מביך אותי שרואים כל מיני דברים בי שאני לא בהכרח רוצה להציג". גם כאן יש שתיקה – רגע שבו השפה קופאת, כפי שדלז כתב ״when saying is doing״ כאשא הגוף נעשה נושא עומס רגשי ומדבר בשפה לא ורבלית.
האסתטיקה של המבוכה כאן היא אסתטיקה של מה שלא נפתר – לא נבנה נרטיב שלם, לא מתרחש פורקן. ההשהיה, ההסחות, הדחייה, המשחק בין שאלות ותשובות, והמחוות הלא מודעות (שפשוף פנים, הסטת מבט), כולם מצביעים על כך שמבוכה היא מצב גופני, רגשי, וקיומי בו זמנית.
זהו רגע של היתקלות בין העצמי המדומיין לבין המבט של האחר – רגע של impoderbillia, רגע שאינו ניתן למדידה, שאינו מתפקד כסצנה ברורה של פעולה, רגע מגמגם, כזירה שבה הזהות נחשפת בניגוד לרצון, והסובייקט מוצא עצמו מול מראה של עצמו מבלי שהתכוון להישיר אליה מבט.