במהלך מחקר זה ביקשתי לנסח מסגרת חדשה להבנת המבוכה – לא רק כתופעה רגשית חולפת, אלא כמצב קיומי, אסתטי ותרבותי עמוק. מתוך חקירה בין-תחומית ששילבה תיאוריה, עיונים בארכיון משפחתי וביצירות אמנות פרפורמנס וחזותית, התברר כי המבוכה היא מרחב טעון שבו מתנגשים הגוף, העצמי, השפה, והחברה. מדובר ברגעים שבהם הנורמות החברתיות משתבשות, הפרפורמנס של העצמי נסדק, ודווקא הסדק הזה מאפשר מבט חדש על האפשרות להיות.

​

המבוכה, כפי שתוארה לאורך העבודה, היא רגש שמגיב לנוכחות של צופה, או לפנטזיית הצפייה. אירווינג גופמן ניסח אותה כתגובה לשיבוש של ההצגה העצמית, בעוד שדרך ג'ורג'ו אגמבן הצעתי לקרוא לה "מחווה" – פעולה ללא תכלית, שהיא עצמה האסתטיקה של הקיום. באמצעות מושג ה-imponderabilia , ביקשתי להתייחס לדברים הבלתי ניתנים למדידה אך מהותיים לחיים האנושיים, מושג זה סייע להאיר את הרגעים המיקרוסקופיים שבהם המבוכה מופיעה: בהבעה, בהשתהות, בתנועה חמקמקה, בבחירה של לא לדעת מה לומר.

​

ניתוח עבודות הפרפורמנס חידד את ההבנה הזו. ביצירה Imponderabilia של מרינה אברמוביץ ואוליי, המבוכה מתוכננת מראש ונחווית בגוף הצופה: היא תוצר של עימות עם אינטימיות פיזית מפתיעה במרחב ציבורי. אברמוביץ אינה מביכה את עצמה, אלא את הצופה, ובכך חושפת את מערך הנורמות, הגבולות והפחדים שאנו נושאים בגופנו. Self Unfinished של Xavier Le Roy מפרק את הגוף למחוות מוזרות, לא ברורות, לא מוכרות – ובכך מחולל זרות פנימית שהופכת למבוכה. הגוף, שהורגל לפעול לפי חוקיות מסוימת, מתבלבל – והצופה מתבלבל עמו. כך נוצרת אסתטיקה של היסוס, של אי-שלמות, של התהוות.

​

עבודת הוידאו המבוססת ארכיון אישי ומשפחתי, ביקשה לתפוס את הרגעים הלכאורה סתמיים, בלתי מדידים, שצולמו במצלמת הוידאו המשפחתית בין השנים 1996-2002 ולהראות שהמבוכה נמצאת בכל מקום, זה לפעמים כואב ומשתק ולפעמים זה אפילו קצת מענג.

​

האנימציה שבה מבוכה מדומיינת כקרוקודיל רודף, מוסיפה רובד רגשי-פסיכולוגי למושג: הקרוקודיל, כמו המבוכה, אינו נעלם כשמתעלמים ממנו – אלא דווקא כאשר מכירים בנוכחותו ומפסיקים להילחם בו. ברגע שהאישה גולשת לתוך מערכת יחסים עם הקרוקודיל, כלומר עם המבוכה, הוא מפסיק להפריע לה – והאינטימיות נעשית אפשרית. זהו תהליך של הכלה ולא של הכחשה. בכך נוצרת הצעה טיפולית-תרבותית חדשה: לא להדחיק את המבוכה, אלא לחיות עמה.

​

המסקנה המרכזית היא שהמבוכה איננה רק מכשול – היא גם שער. שער לחשיפה עצמית שאינה נשלטת, שער לאי-הבנה שמולידה אפשרות, שער לגוף שלא נענה לציפיות, אבל מבטא אמת. המבוכה, כמו המחווה של אגמבן, אינה משרתת תכלית – אך היא יכולה לשאת משמעות. בעזרת דלז ביקשתי לטעון שהיא חושפת את המקום שבו השפה אובדת – אך גם את המקום שבו קשר אנושי הופך אמיתי.

​

באמצעות ניתוח תרבות חזותית וחומרית, שילוב בין תיאוריה ופרקטיקה, הצעתי קריאה חדשה למבוכה לא ככישלון אלא כפוטנציאל. היא מחוללת הזרה – אך גם קירבה. היא מצב של פגיעות – אך גם של אפשרות להיות. המבוכה היא עצם הרגע שבו אנו הופכים לאנושיים – לא כי שלטנו ברגע, אלא דווקא כי לא.