I SEE YOU SEE ME
מבוכה
הסוציולוג אירווינג גופמן (Goffman) בספרו on face-work טוען כי כל אינטראקציה חברתית כרוכה בניהול של ״פנים״- התדמית או הזהות שאדם מייצר בעיני האחרים.[11] המונח פנים הוא ערך חברתי שאדם תובע לעצמו מתוך קונטקסט של אינטראקציה: זו אינה תכונה פנימית או קבועה, אלא ייצוג דינמי, הנתון לסכמה מתמדת של שיבוש.[12] כאשר ״הפנים״ של האדם מאוימות או קורסות- בין אם בגלל טעות, שתיקה, הסמקה או חשיפה לא צפויה- מתרחשת מבוכה.
בין מבוכה לבושה
מבוכה ובושה הן רגשות קרובים אך נבדלים, שלעיתים נחווים באופן דומה אך נובעים ממקורות שונים. שתיהן מערבות תחושת חשיפה עצמית, שיבוש של הדימוי העצמי ותחושת אי-נוחות, אך ההבדל ביניהן טמון באופן שבו העצמי מתפצל בין הפרסונה - הדימוי הציבורי לבין האידיאל העצמי- הדימוי הפנימי.[13] מבוכה, היא תגובה לסטייה מתפיסת העצמי כפי שהוא נראה בעיני אחרים – כלומר, מבוכה נוגעת בהצגה החיצונית, באופן שבו אני נראית. לעומתה, הבושה נובעת מהכרה עמוקה יותר, פנימית, של סטייה מהאידאל שהצבתי לעצמי – בושה, אם כן, היא תגובה לכישלון להיות מה שאני "אמורה" להיות.
הפסיכולוג רוברט אדלמן (Edelmann) טוען שמבוכה כרוכה בדאגה לדרך שבה האדם מציג את עצמו לאחרים, בעוד שבושה קשורה לשיפוט מוסרי או ערכי של האני.[14] זו הסיבה שמבוכה יכולה להיות רגעית, חולפת, ולעיתים אף חיננית – בעוד שבושה חורכת עמוק יותר את התודעה, ופוגעת בליבה של תחושת הערך העצמי. במילים אחרות, המבוכה חושפת את האדם מול עיני הזולת, ואילו הבושה – מול עיני עצמו.
מהי מבוכה? על פי האקדמיה ללשון העברית המילה מבוכה היא ״תחושה של בִּלבּוּל והיסוס – בדרך כלל בעִקבות מצב בלתי צפוי״. [1] באנגלית מקור המילה Embarrassment הוא ״לחסום״, To bar, ובעברית- מבוכה היא רגע של מבוך ועצירה.
המבוכה היא חוויה נפוצה ולעיתים קרובות דרמטית אשר כמעט כל אחד מכיר. היא גם מצב פסיכולוגי מאוד לא נעים, אשר יכול להשפיע באופן חמור על אינטראקציה חברתית.[2] היא אפשרות בכל מפגש פנים-אל-פנים, המדגימה כמה מאפיינים כלליים של אינטראקציה.[3] המבוכה עשויה להתרחש כאשר אדם נחשב כמי שהקרין הגדרות סותרות של עצמו בפני הנוכחים.[4] כאשר ״doing wrong and being looked at...״ .[5] הקרנות אלו אינן מתרחשות באופן אקראי או מסיבות פסיכולוגיות, אלא במקומות מסוימים במסגרת מוסד חברתי, שבהם שוררים עקרונות סותרים של ארגון חברתי. במניעת התנגשות בין עקרונות אלו, למבוכה יש תפקיד חברתי.[6]
אדם יכול לזהות מבוכה קיצונית אצל אחרים ואפילו בעצמו לפי סימנים אובייקטיביים של הפרעה רגשית:
הסמקה, גמגום, גמיעה במילים, קול נמוך או גבוה באופן חריג, דיבור רועד או שבירת הקול, הזעה, חיוורון, מצמוץ, רעד ביד, נגיעה בפנים, הסטת מבט, היסוס או תנועה מתלבטת, היעדרות-מחשבתית, שיבושי דיבור ועוד.
זלי גורביץ׳ בספרו שיחה טוען ש״מבוכה היא חוויה שיחתית הקשורה ישירות לפולחן הפנים״.[7] ״....אי אפשר לחוותה שלא במפגש״.[8] בעצם היותה תלוית השתתפות יש בשיחה יסוד של משבר, ומקננת בה חרדה מתמדת הבאה לידי ביטוי דרמטי ברגע ובהקשר מסוים של נתק בלתי צפוי המערער את יסודות הפולחן ומשבית את השיחה.[9]
במאמר Embarrassment: A Form of Social Pain שפורסם בגליון 94 של American science (2006) חקרה הפסיכולוגית כריסטין האריס (Harris) את המבוכה ותיארה אותה כ״....רגש כמעט אוניברסלי החוצה תרבויות ותקופות. ככל הנראה, היא התפתחה כמנגנון לוויסות התנהגות חברתית בדרכים שמועילות לאדם המובך. עם זאת, שכפי היא מסבירה כי ייתכנו גם תוצאות שליליות, למשל כאשר אנשים מוותרים על טיפול רפואי או נמנעים מלעזור לאחרים כדי להימנע ממצבים שעלולים להביך אותם.״ [10]
Pablo Piccassso, PORTRAIT DE JACQUELINE DE FACE. I, 1963
[1] האקדמיה ללשון העברית. "מבוכה". האקדמיה ללשון העברית. נדלה ב-28 במאי. https://hebrew-academy.org.il/?s=%D7%9E%D7%91%D7%95%D7%9B%D7%94#gsc.tab=0&gsc.q=%D7%9E%D7%91%D7%95%D7%9B%D7%94&gsc.sort=
[2] see Edelmann, Robert J. "Embarrassment: The State of Research." Current Psychological Reviews, vol. 1, 1981, pp. 125–138.
[3] see Goffman, Erving. "Embarrassment and Social Organization." American Journal of Sociology, vol. 62, no. 3, 1956, pp. 264–271.
[4] Ibid
[5] Southward, David. ‘‘Jane Austen and the Riches of Embarrassment.’’ SEL: Studies in English Literature, 1500–1900 36.4 (Autumn 1996): 763–84.
[6] Goffman, Erving. "Embarrassment and Social Organization." pp. 264–271.
[7] גורביץ', זלי. שיחה. הוצאת בבל, 2008. עמוד 132
[8] שם, עמוד 132
[9] שם, עמוד 133
[10] Harris, Christine. "Embarrassment- A form of social pain." America sience jornal. issue 94, vol 4. 2006. pp 543.
[11] Goffman, Erving. “On Face-Work: An Analysis of Ritual Elements in Social Interaction.” Interaction Ritual: Essays on Face-to-Face Behavior, Doubleday, 1967, pp. 5–45.
[12] Ibid
[13] Babcock, Mary K. “Embarrassment: A Window on the Self.” Journal for the Theory of Social Behaviour, vol. 18, no. 4, Dec. 1988, pp. 432–435. Wiley, https://doi.org/10.1111/j.1468-5914.1988.tb00510.x.
[14] Edelmann, Robert J. "Embarrassment: The State of Research.", p 125-138.
מחוות המבוכה
נדמה לי שמחוות המבוכה הן בין המחוות האנושיות הבסיסיות והחומקות ביותר. בניגוד למחוות תכליתיות, כמו לחיצת יד או קידה, מחוות של מבוכה אינן ניתנות להגדרה פשוטה – הן שייכות לסוג של מחוות "שנפסקו באמצע",[19] כפי שמכנה אותן ג'ורג'ו אגמבן. מדובר בתנועות שנולדות ברגע של קריסת השליטה: הטיית מבט חפוזה, תנועה מיותרת של יד, נגיעת שיער לא רצונית, חיוך שנחנק.
זוהי מחווה שאין לה מטרה מוגדרת, אין בה מסר או הצהרה, אך היא נושאת בתוכה את מלוא ההוויה של הסובייקט הרואה את עצמו נחשף. אגמבן כותב כי אנו חיים בעידן שבו החברה איבדה את מחוותיה – איננו יודעים עוד "איך לצעוד, איך לרקוד, איך להביט"[20] – ובמובן זה, מחוות המבוכה הופכות לסימן מובהק של עידן שבו הקיום מתפרק באמצע משפט. המבוכה נולדת ברגע של פער – בין גוף למרחב, בין סובייקט לצופה, בין מה שרצינו לשדר לבין מה שהופיע בפועל. היא מגלמת את האי-יכולת לפעול פעולה שלמה, ודווקא משום כך היא כה טעונה.
אם המחווה היא, לשיטתו של אגמבן, צורת ביניים בין תכלית לבין ביטול[21] – המבוכה היא רגע שבו האמצע הזה מתעכב, מתגלה, נהיה לגוף. המבוכה חושפת את האדם כשברירי, כמי שתקוע במחווה בלתי שלמה, אך גם כמי שנמצא במגע ישיר עם האנושי שבו – עם הרגע שבו הוא יודע שהוא נראה.
כך, מחוות מבוכה הן לא רק כישלון אלא גם אמת – הן מצביעות על הפער בין הגוף החברתי לבין הגוף החי, בין השפה לבין מה שנחווה לפניה, ובכך הן ממקמות אותנו בדיוק בתוך אותו מרחב שאגמבן ודלז חקרו בNotes on gasture ו- He strutted: מרחב שבו האסתטי והקיומי הם אחד.
״What characterized gesture is that in it nothing is being produced or acted, but rather something is being endured and supported״.
[15]
המבוכה, כפי שהיא מופיעה בגוף, היא לא רק רגש – אלא מערכת של תגובות פיזיות, עדינות לעיתים, ולעיתים דרמטיות, שהגוף מפיק כתוצאה מהמפגש עם האחר, עם הלא־צפוי, עם הבלתי־נשלט. זוהי תגובת־ביניים, בין פעולה להימנעות, בין דיבור לשתיקה, בין נוכחות לבריחה.
מופעי המבוכה בגוף יוצרים רצף של סימנים ובניהם- הידוק שפתיים, מבט שמוסט, גמגום, הצטמררות, סומק, הצטנפות, חוסר קואורדינציה רגעי, רעד קל בידיים, תנועות בלתי גמורות, או לחלופין – קפיאה מוחלטת של הגוף.
מדובר במחוות קטנות, שלעיתים קרובות אינן זוכות למעמד של "שפה", אך הן טעונות בתוכן רגשי. הן לא מתרחשות מתוך בחירה מודעת, אלא מתוך הצפה גופנית של אי־ודאות, של רצון להתחבא או להיעלם, ולצידו – צורך עז להישאר, להיראות, להיות. זהו הדימוי המורכב של המבוכה: היא תנועה כפולה, שאומרת בו־זמנית "אל תסתכלו עליי" ו־"האם אתם רואים אותי?".
הפילוסוף ז'יל דלז (Deleuze) טען שכאשר אנשים מדברים על שפה הם בדרך כלל מתכוונים לשפה המקובלת של דיבור. הם מערבבים שפה עם דיבור, אבל שפה היא בעצם כל דרך של הבעה עצמית. [16] דלז מציין את המקומות שבהם השפה המקובלת בחברה "נשברת", במצבים כמו גמגום או חזרה על צלילים, כמעין יצירה של "שפה חדשה" בתוך השפה הקיימת העובדת לפי החוקים המקובלים. שפה שכזו, לפי דלז, מסוגלת לעתים לחשוף רגשות וחוויות אנושיות שלא ניתן לבטא בשפה המקובלת.[17]
במובן זה, הגוף המובך איננו גוף שנכשל בלהיות "נכון", אלא גוף שחושף את עצמו במצב של קצה – מצב שמקדים את השפה, ולעיתים גם עוקף אותה.[18] הפרויקט אסתטיקה של מבוכה מתייחס לגוף הזה לא כאל מכשול, אלא כאל חומר גלם אסתטי: הגוף המביך, הנבוך, הלא מוכן, הלא שולט, הוא גם הגוף המדויק ביותר לתיאור מצב של אמת – לא מעובדת, לא מרשימה, אבל נוכחת.
Marina Abramovich , Impoderabillia
[15] Agamben, Giorgio. “Notes on Gesture.” Philosophers on Film: From Bergson to Badiou – A Critical Reader, Columbia University Press, 1992, pp. 208–217.
[16]Deleuze, Gilles. “He Stuttered.” Gilles Deleuze and the Theater of Philosophy, edited by Constantin V. Boundas and Dorothea Olkowski, Routledge, 1993, pp. 23–29.
[17] Ibid
[18] Ibid
[19] Agamben, Giorgio. “Notes on Gesture.” pp. 208–217.
[20] Ibid
[21] Ibid
השפה הלא ורבלית של מבוכה
מבוכה היא רגש שמתקיים בגוף. בעת חוויה של מבוכה, אנשים מפגינים שורה של תגובות לא-ורבליות הניתנות לזיהוי ולמיפוי. כל אחת מהן עשויה להופיע בפרק זמן שונה ולעיתים גם בו זמנית.
בציור מהמאה ה־19 מאת יושיטושי (Yoshitoshi), נראית נערה יפנית צעירה מתקופת מייג’י (1868–1912) כשהיא מפגינה מחוות לא-מילוליות שמאפיינות מבוכה ברוב התרבויות: מבט מוסט כלפי מטה, יד הנוגעת בפנים, ורמזים לחיוך מודחק.
כפי שמציין אדלמן, אחד הסימנים הבולטים ביותר למבוכה הוא הירידה במגע עין והעלייה בתנועת גוף לא שקטה.[22] תגובות אלה נתפסות פעמים רבות כ"תקלות" או "חולשות", אך למעשה הן מהוות מערכת קוהרנטית של תקשורת רגשית. [23] הן משדרות חוסר נוחות, קונפליקט פנימי, ולעיתים ניסיון למחוק או להסתיר את הנראות העצמית ברגע של חשיפה יתרה, אך גם עוזרות לאדם המובך לנהל את תחושותיו. [24]
האריס במאמרה ביצעה מיפוי של התגובות הלא וורבליות העשויות להתרחש בזמן מבוכה-
1.המבט מופנה מטה (gaze down) – מופיעה מיד בתחילת האירוע ונמשך כמעט עד סופו . זהו סימן ראשוני קלאסי של מבוכה- הימנעות מקשר עין ישיר.
2.שליטה על החיוך (smile control) – האדם מנסה להסתיר או לעדן את החיוך, אולי כדי לא להיראות לא רציני או מתוך מודעות עצמית.
3.חיוך (smile) –החיוך במבוכה הוא לרוב לא מבטא שמחה אלא נובע מאי נוחות או ניסיון לרכך את הסיטואציה.
4.הפניית ראש (head away) –מסמל נסיון להתרחק מהסיטואציה או מהאדם שממול.
5.הסטות מבט (gaze shift)- המבט זז מצד לצד, מראה על חוסר מנוחה ואי נוחות. [25]
Yoshitoshi, Looking Shy: The Manners of a Young Girl of the Meiji Era (1888)
צחוק
ברגעי מבוכה הרבה פעמים יכול להופיע חיוך או צחוק- אך לא כזה המבטא שמחה, אלא להפך: מנגנון מגן. נהוג לומר שזהו אמצעי לשחרור המתח שנגרם או מהמבוכה או ממה שגרם לה. כפי שכותב אדלמן, חיוך במצב של מבוכה אינו מסכה שמסתירה את הרגש, אלא רמז המעיד עליו, כאשר הוא מופיע בצירוף של רמזים לא-מילוליים נוספים.[26] לעיתים קרובות הצחוק ממלא תפקיד כפול – גם כמחווה להפגת מתחים, וגם ככלי להכחשת עוצמת הסיטואציה; הוא "מחליש" את האירוע המביך ומפחית את רצינות הקונפליקט בכך שהוא ממסגר אותו כבדיחה, כהפרזה או כמשהו לא רציני המכחיש את מציאות המצב. ההקנטה, ההגזמה והעלבון בצחוק מהווים כולם אסטרטגיות שמפרקות את המבוכה לכדי הומור; כך נוצרת קרבה בין מבוכה לצחוק- שתיהן מתפקדות כמנגנונים שנועדו לאוורר את אי-הנחת, להסיט את המבט מהכאב או מהחשיפה, ולשמר מראית עין של שליטה. טבעי, אם כך, למצוא מבוכה ובדיחה יחד, שכן שתיהן עוזרות להדוף את אותה המציאות.[27]
גמגום
הגמגום הוא ביטוי פיזי וצלילי למצב רגשי של מבוכה, אך גם הרבה מעבר לכך. כמחווה לא-רצונית, הגמגום משבש את הרצף הלשוני, מפר את זרימתה ה״תקינה״ של השפה, וחושף את הגוף המדבר – על פגיעותו, על חוסר השליטה שלו, על היותו מודע לנוכחותו של אחר. בדומה להסמקה או להסבת המבט – גם הגמגום פועל כ"סימן מובהק" של מבוכה, אך כזה אשר מתרחש לא רק בגוף אלא גם בתוך השפה עצמה. הפסקות, חזרות, היסוסים– כולם ממסגרים את הדיבור בתוך זמן מתעכב, לא בטוח בעצמו, זמן שמבקש להיאחז במילים אך נופל לתוכם. במובן זה, כפי שדלז כתב בhe stuttered, הגמגום עשוי להיות לא רק שיבוש של שפה אלא גם אפשרות פיוטית.[28] הוא עשוי להפוך לשפה בפני עצמה – לשפה שמסמנת את אי-האפשרות לומר, שפה שמסרבת להתאים את עצמה לכללי הזרימה הרציפה והבהירה. הגמגום, הוא כאשר האמירה עצמה נעשית לפעולה (when saying is doing)[29] , כאשר השפה נעשית נבוכה, מתמודדת עם גבולותיה, כשהיא מנסה לבטא משהו שאינו ניתן לביטוי, כש"הלשון נתקעת" בדיוק במקום שבו מתרחשת המפגש בין אני לאחר.
[22] Edelmann, Embarrassment: The State of Research. pp 125-138
[23] Ibid
[24] Ibid
[25] Harris, Christine. "Embarrassment- A form of social pain." America sience jornal. issue 94, vol 4. 2006. pp 543.
[26] Edelmann, Embarrassment: The State of Research. pp 125-138
[27] Goffman, Embarrassment and Social Organization. P. 264-271
[28] Deleuze, He Stuttered. Pp 23–29.
[29] Ibid
[30] Ibid