I SEE YOU SEE ME
אמנות המבוכה ומבוכת האמנות
אותה תחושת אי-נוחות חברתית חריפה- אינה רק מכשול בדרך ליצירה, אלא חומר גלם עוצמתי ליצירה עצמה. אמנים אינם רק סובלים ממבוכה, אלא גם משתמשים בה, חושפים אותה, ולעתים אף מייצרים אותה כחלק מעבודתם.
בחלק זה אנתח 2 יצירות פרפורמנס ארט עפי אסתטיקה של מבוכה. יצירות אלה אינן מתעסקות במבוכה באופן ישיר, אך אפשר להבחין בה, לחוש אותה ולתפוס אותה דרכן.
ניתוח יצירה-
imponderabilia
זהו רגע של מבוכה טהורה- מחווה של אי-יכולת לומר דבר, בלשונו של ג׳ורגו׳ אגמבן. מחווה לא כפעולה בעלת תכלית, אלא כאמצעי טהור, פעולה שאין לה מטרה חיצונית אלא היא נושאת את עצמה. לדבריו, אנו חיים בעדין שבו החברה איבדה את מחוותיה- המחוות אינן שלמות, אינן נושאות משמעות ברורה, אלא מבלבלות, שבריריות, חומקות. הקולנוע, לטענתו, נולד מתוך מצב זה- נסיון לתעד את האובדן של המחווה ובו בזמן להשיב אותה. כך גם ביצירתה של אברמוביץ: הצופה לא מבצע פעולה בעלת משמעות, אלא נלכד מחווה ריקה, חסרת תכלית, שמצביעה דווקא על היותו בתוך שפה, בתוך גוף, בתוך חברה.
כפי שכותב אגמבן, המחווה היא תקשורת של תקשורת- אין לה תוכן, אך היא חושפת את עצם ההיות-בתוך שפה, את האי-יכולת לומר דבר. גם המבוכה, ברגעה הקיצוני, אינה אומרת דבר- אך היא נוכחת באופן מוחלט. במובן זה, המבוכה היא מחווה טהורה: היא איננה סימפטום, איננה כשל, אלא אופן של קיום. היא מצב של חשיפה לא מבוקרת, של התייצבות מול האחר.
בכך, המבוכה ביצירתה של אברמוביץ חושפת את התנאים הלא נראים של הגוף. האמנות של אברמוביץ הופכת את הצופה למושא. היא משחררת את המחווה והופכת אותה לאירוע בלתי ניתן למדידה, אך חרוט בגוף. במובן זה imponderabilia היא המחשה של מבוכה בלתי ניתנת להסבר מילולי, אלא שפת הגוף מסגירה את הפער בין מה שרוצה הצופה להציג לבין מה שמופיע בפועל. המבוכה היא רטט של תודעה שפתאום נחשפת לעיני עצמה.
ביצירה imponderabilia (1977) מרינה אברמוביץ ואוליי עמדו עירומים משני צדי פתח צר בכניסה למוזיאון. הצופים נדרשו לעבור דרך הפתח הצר, כך שגופם כמעט נוגע בגוף היצירה- גופם של האמנים. העמידה העירומה, הדוממת, חסרת התגובה של השניים, הפכה את פעולת הכניסה לחלל האמנות לא רק למעבר פיזי, אלא גם למבחן פסיכולוגי, חברתי ורגשי עבור כל צופה.
זהו רגע שבו הגוף של הצופה נפגש באופן בלתי צפוי עם היוצר, עם האנטימיות של עירום אנושי, ורגע שבו נוצרת מבוכה. המבוכה, כפי שתיאר אותה אירווינג גופמן, היא תגובה לשיבוש של הצגה עצמית.[1] זוהי תחושת חשיפה לא צפויה, שבה הסובייקט חש כישלון בהחזקת הפרפורמנס החברתי. אך ב- imponderabilia אין טעות- ישנו מערך מתוכנן מראש לחשוף אינטימיות נסתרת במרחב הציבורי. בכך, אברמוביץ ואוליי אינם בהכרח מביכים את עצמם, הרי הם הכינו את עצמם מראש למפגש כזה, אך הצופה הוא זה שנדרש לגייס שיקול דעת, מחוות גוף, הבעת פנים- כל אלה, דווקא כאשר הזמן והמרחב לא מאפשרים זמן מחשבה והכנה.
המבוכה נוצרת במקום שבו יש אי-וודאות גופנית, ייצוגית, אישית- מצב שבו הגבול בין פרטיות לציבוריות, בין שליטה לחשיפה, מתמוסס. אברמוביץ מביאה את ה imponderabilia למרחב האמנות כגורם שמייצר אותו. היא מביימת רגע של מבוכה-בלתי מדידה: לא ניתן לכמת את העוצמה של הדופק שעולה, של המבט המתחמק, הרגל שנעצרת רגע לפני המפגש. אלה תגובות של גוף תחת לחץ חברתי, גוף שנחשף למפגש לא צפוי. הצופה ביצירה איננו עוד מתבונן- הוא משתתף. הוא הגוף שמגיב, שמסמן, שלעתים אף מתנצל במבט. העמידה של האמנים, חסרת המבע אך נוכחת כל כך, מגלה את הקונפליקט הפנימי של הצופה: האם להביט? לאן להפנות את הראש? האם לנסות לחייך? ״לשחק אותה קול״? הגוף של הצופה נלכד במרחב ביניים- בין פעולה לבין תגובה, בין מבט לבין המנעות, בין כניסה פיזית לחלל לבין כניסה לאזור נפשי לא נודע.
ניתוח יצירה-
Self Unfinished
הגוף על הבמה מסרב לתפקד כגוף שמביע זהות – הוא אינו רוקד, אינו משחק, אינו מציג – אלא נע בין מחוות קטועות, משובשות, לא ברורות.במובן הזה, המבוכה באה לא רק מהפרת חוקי השפה של הגוף, אלא גם מתוך מה שחסר. ההיעדר של מבע רגשי, ההשהיה, ההקפאה, התחביר הלא-ליניארי של התנועה – כל אלה מעוררים תגובה מבולבלת בצופה, שמוצא את עצמו חסר מילים. זוהי בדיוק אותה "מחווה שאינה יודעת את תכליתה" שעליה מדבר אגמבן: פעולה שנעשתה אמצעי טהור, משוללת תכלית אך מלאה במטען של הימצאות. Self Unfinished הוא ניסיון לגוף את מה שאינו ניתן להמשגה – תנועה שאין לה יעד, זהות שנשללת מעצמה, חוויה של להיות מישהו בלי לדעת "מי".
נראה כי Le Roy אינו מנסה להביע רגש, סיפור או קונספט – אלא בדיוק את הכישלון של כל אחת מהאפשרויות האלה. הוא מושך את הגוף ואת הצופה אל תוך אזור אפור של הימצאות, שבו כל תנועה היא כמעט גופנית מדי, כמעט טכנית מדי, כמעט אנושית מדי – אך לא בדיוק.
זהו המרחב של המבוכה הקיומית: הצופה לא מתבקש רק לצפות אלא גם לזהות את עצמו בתוך הסירוב הזה לייצוג. בסופו של דבר, האסתטיקה של המבוכה כאן איננה מבוכה של סיטואציה אלא מבוכה של זהות: איפה מתחילה הישות? מה מחזיק את הגוף יחד? מה נחשב לאנושי? Le Roy מפרק את המחוות המוכרות שלנו – של עמידה, הליכה, הישיבה מול קהל – והופך אותן לזרות. זהו מעשה אסתטי שמכוון בדיוק לבלתי-מדיד, לבלתי-נתפס, לאותו מרחב שבו הגוף חדל "להיות מובן", וחושף בכך את עצם היותו נושא של מבוכה, של קיום פרום, של זהות "לא גמורה".
ביצירה Self Unfinished, הכוריאוגרף הצרפתי Xavier Le Roy מופיע לבדו על במה ריקה כמעט לחלוטין. הוא נכנס לבוש שחורים, ונע באופן שמדמה סדרה של טרנספורמציות גופניות – לעיתים הוא נראה כיצור לא אנושי, לעיתים כמכונה, ולעיתים כגוף אנושי מנותק מתודעה. כל התנועה מתרחשת באיטיות קיצונית, בגוף מרוסק-מחוות, שמפר את חוקי התנועה המוכרים.
אם ניגש ליצירה דרך מושג האסתטיקה של המבוכה,
כפי שניסחנו דרך ג'ורג'ו אגמבן ומושג המחווה הבלתי-שלמה, הרי ש-Self Unfinished חותר בדיוק אל אותה נקודה בה המחווה האנושית אינה משדרה מידע ברור, אלא משקפת את עצם היותנו בתוך מערכת בלתי ניתנת לפירוק של היות-בתוך-שפה או היות-בתוך-תרבות.
המבוכה שנוצרת בצופה המצחקק בקהל איננה מבוכה מתוך סיטואציה חברתית פר אקסלנס (כפי שניתן למצוא אצל מרינה אברמוביץ'), אלא מתוך שבירה של הציפייה המחוותית. הצופה מבקש להבין: מה הוא עושה? למה הוא נע כך? האם זה אמור לייצג משהו? אך התשובות נשללות זו אחר זו.
