I SEE YOU SEE ME
איך להתגבר על מבוכה
ההשראה (באנליזה ובשדה האמנות) היא מצב ההוויה של חופש, שבו מתקיימת זרימה בין פנים לחוץ, בית היות אני ולא-אני, כחוויה המשכית ולא מפוצלת, המאפשרת חריגה מחלוקות מוכרות ומהבניות מאורגנות ופתוחה לגילויים חדשים, שבכוחם לחולל טרנספורמציה ולהתניע תהליכים יצירתיים.
ההשלכה המשמעותית ביותר של מבוכה מתממשת במה שאנחנו לא עושים. פחד ממבוכה מונע מאיתנו פעמים רבות לפעול. כמו שכבר כתבתי, המילה מבוכה שימשה מילה נרדפת למכשול, וייתכן שהיא עדיין מתפקדת כך עבור אמנים. מצד אחד, אפשר לטעון שפחד ממבוכה הוא דבר טוב עבור אלה שמנסים ליצור אמנות: הוא מונע פגיעה ודחייה מיותרים. זה גם מעודד התחשבות בקהל. מצד שני, אי אפשר לכמת את מספר יצירות המופת האמנותיות שמעולם לא בוצעו מחשש למבוכה. סמקים אולי נחסכו, אבל מה אבד?
מה מאפשר לאדם לחוות את החופש ולממש את עצמיותו?
הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט הרבה לעסוק בחווית החופש החיובית. הוא התעמק בחקר מקורות היצירתיות של האדם והאפשרויות העומדות לרשותו לממש את עצמיותו באופן אותנטי וייחודי לו.
חוויית החופש הפנימית היא חוויה מרובדת; ישנם שלושה ממדים של חופש, המתבססים על התיאוריה של ויניקוט:
העולם הפנימי כמקור השראה- החירות לדמיין, לחלום ולחשוב מתקיימת בזמנים שבהם האדם יכול להתכנס בתוך עולמו הפנימי ולהשעות את המציאות החיצונית.
ויניקוט ראה במצב זה של אי אינטגרציה משאב רב ערך וסבר כי רק במצב לא מגובש של הנפש האדם יכול להיות יצירתי. מצב לא מגובש הוא מצב שבו האדם יכול לנוע במחשבותיו בין צורה לאי-צורה, להיסחך וללכת לאיבוד ללא פחד שלא להימצא, לצאת מאיזון כדי לפגוש את הבלתי-צפוי והחורג מהמקובל. השעיית המציאות החיצונית מרחיבה את גבולות הדמיון ומאפשרת יצירה של יש מאין.
האחר כמקור השראה- ממד אחר של חופש מתקיים כאשר האדם יכול להרפות מהאחיזה בעצמי ולהיפתח אל מה שנמצא מעבר לו.
מקורות השראה במרחב הפוטנציאלי- בין פנטזיה למציאות, בין אני ללא-אני.
- ניתוח יצירה
In between
המפנה הדרמטי מתרחש כשהאישה בוחרת להפסיק להתנגד. היא לא מנסה לשנות את הקרוקודיל אלא מתיידדת איתו. בשלב זה, הקרוקודיל חדל להיות מכשול; הוא הופך לנוכחות לא מאיימת. שינוי זה מגלם תפיסה אלטרנטיבית של אסתטיקה של מבוכה – לא כחריגה שיש לתקן, אלא כחוויה אנושית בסיסית שיש לחיות לצידה. הדמות אינה משיגה "שליטה" על עצמה; היא פשוט מרשה לעצמה להיות.
דווקא דרך ההשלמה עם הרגש הלא רצוני– עם המבוכה- עם הקרוקודיל – נפתחת אפשרות לאינטימיות אמיתית: היא מצליחה סוף סוף לפנות אל השכן שמושך את ליבה. זהו רגע שיא שממחיש את הפוטנציאל הטרנספורמטיבי של המבוכה: כשמפסיקים להתבייש בה – היא חדלה לשבש, ואפילו מאפשרת קירבה.
בסרטון האנימציה In between , ניתן לראות את המבוכה מקבלת גוף, ישות חיצונית – קרוקודיל דמיוני, שמלווה את הגיבורה ומפריע לה לייצר אינטראקציה עם העולם. הקרוקודיל הוא דימוי חזותי מופשט אך עז של רגש בלתי רצוני כרכיב תמידי, פנימי וחיצוני גם יחד – נוכחות לא מבוקרת, בלתי צפויה, שאינה ניתנת להחבאה מלאה. גופמן (1959) טען כי כל אינטראקציה חברתית נשלטת על ידי "ניהול הרושם" – כלומר, אנו מציגים את עצמנו באופן שמותאם לנורמות החברתיות, כדי לא לחרוג מהתסריט המצופה. הקרוקודיל מפר את הסדר הזה – הוא מסמן את הכישלון של "עבודת הפנים" (face-work) של הגיבורה, כישלון היכולת לשדר ביטחון, שליטה ו״נורמליות״.
תחילה, הדמות מנסה להילחם בקרוקודיל – היא מתביישת בו, מסתירה אותו, מנסה להעמיד פנים שהוא לא שם. זהו ייצוג קלאסי של מה שאדלמן (1981) כינה "פעולת הצלה של הפנים" – תגובה אוטומטית למבוכה, שנועדה להחזיר את הסדר על כנו ולהעלים את הסימנים הלא-רצויים של רגשות. אלא שהתגובה הזו רק מעצימה את נוכחות הקרוקודיל, כלומר – את תחושת המבוכה.