I SEE YOU SEE ME
במובנה הרחב, אסתטיקה איננה עוסקת רק ביופי או בהנאה, אלא בכל תחום החוויה החושית האנושית. לפי תפיסה זו, האסתטי חורג מגבולות האמנות, ומקיף כל חוויה שמעוררת תגובה – בין אם של עונג, בין אם של סלידה, בלבול או זעזוע. במאות ה-19 וה-20, במיוחד עם הופעת המודרניזם ולאחר מכן הפוסטמודרניזם, פילוסופים ואמנים החלו לערער על התפיסה של האסתטי כ"מדע של היופי". הם הצביעו על כך שאסתטיקה מסורתית פועלת כ"מערכת כללים" מדירה: היא קובעת מה מותר ואסור להרגיש, מה נחשב "גבוה", מה מותר לראות ומה יש להדחיק.
מכאן עולה כי אסתטיקה אינה נמדדת עוד רק לפי מידת ההרמוניה, הסימטריה או השלמות של האובייקט, אלא לפי האופן שבו החוויה האסתטית מפגישה אותנו עם קצוות רגשיים, ולעיתים אף מעמידה אותנו בעמדה של אי־ידיעה או חוסר יציבות.
זו הקרקע שעליה אוכל להציע את המושג "אסתטיקה של מבוכה":
אסתטיקה שאינה מבקשת לפתור, לפשר או להנעים, אלא להעמיד
את הצופה או המשתתף מול חוויה פנימית של ערעור.
זוהי אסתטיקה שמכירה בכך שמבוכה עצמה –
כהשהייה, כסדק, כפער – יכולה להיות נקודת מוצא לחוויה
אסתטית עמוקה ובלתי צפויה.
%2C_for_the_top_of_The_Gates_of_Hell%2C_befo.jpg)
אסתטיקה
פרופ דרור פימנטל פותח את הפרק הראשון של ספרו אסתטיקה בניסיון לענות על השאלה הכל כך רחבה: מהי אסתטיקה? לדבריו, אף שהשימוש העכשווי במונח "אסתטיקה" רווח בעיקר בשדה של טיפוח הגוף והנראות החיצונית, יש להחזיר את המושג למקורותיו הפילוסופיים.[29]
המילה "אסתטיקה״ (aesthetics) נגזרת מהמילה היוונית aesthesis שפירושה המקורי הוא "חושיות" – כלומר, כל מה שניתן לתפיסה דרך החושים; משמעות זו מדגישה את החוויה הראשונית, הגופנית, המיידית, של מגע עם העולם.[30]
עם זאת, במובנו הרווח כיום, המונח "אסתטיקה" עבר תמורה גדולה.
בהגדרות המילוניות, הוא מזוהה עם תחומים של יופי, טעם טוב והנאה חזותית.
כך, למשל, מוגדרת האסתטיקה כ"תורת החן והיופי", והמונח "אסתטי"
כ"נאה, נעים, עשוי בטעם טוב".[31] בהתאם לכך, האסתטיקה נתפסת כתחום העוסק בשיפוט של יצירות אמנות וביכולתו של האדם לחוש עונג מהמפגש עמן.
הגדרה זו איננה מספקת לפחות בשני מובנים: הראשון, משום שהיופי איננו מצוי רק באובייקטים אמנותיים מעשה ידי אדם, אלא גם באובייקטים טבעיים – נוף, גוף, תנועה. והשני, מפני שלא כל חוויה אסתטית מלווה בהנאה- להפך: פעמים רבות, אמנות מעוררת תחושות של זעזוע, תדהמה, אלימות רגשית או מבוכה. מכאן שהמובן המילוני מצמצם את האסתטי לכדי יופי מסורתי ומתעלם ממורכבות החוויה החושית, הרגשית והקוגניטיבית שיצירה יכולה לעורר.
פימנטל מציע להבחין בין אסתטיקה במובנה הצר לבין אסתטיקה במובנה הרחב. במובנה הצר, האסתטיקה עוסקת בשיפוטי טעם. במהלך המאה ה-18 התפתחה תיאוריה של הטעם האסתטי כתגובה לעליית הרציונליזם והמוסריות המחושבת של עידן הנאורות. פילוסופים כמו דייוויד יום ואימנואל קאנט ניסו להבין כיצד אדם שופט יצירה או תופעה כ"יפה", תוך שהם מנסחים שפה שיפוטית שאינה מבוססת על מושגים, אלא על תחושה של התאמה פנימית – תחושת טעם.[32] קאנט, למשל, הגדיר את השיפוט האסתטי כשיפוט שאיננו תבוני אך בכל זאת אוניברסלי: כלומר, תחושת היפה היא סובייקטיבית אך דורשת מהשני להסכים עמה.
Les Trois Ombres, plaster original, Musée Rodin, Paris, 1886
[29] פימנטל, דרור. אסתטיקה. מוסד ביאליק, 2014. עמוד 11-18
[30] שם, עמוד 11-18
[31] שם, עמוד 11-18