I SEE YOU SEE ME
אסתטיקה של מבוכה
אסתטיקה של מבוכה מתרחשת כאשר החוויה האסתטית לא מבקשת רושם, אלא משאירה שאלה פתוחה. היא איננה שואפת לקתרזיס אלא לשהייה. לא לפענוח חד־משמעי, אלא למצב שבו הסובייקט חווה חוסר ודאות, חיכוך, מבט שמוסט, או שתיקה שלא התמלאה.
מדובר בחוויה אסתטית שהמרכז שלה איננו ה"יפה", אלא אולי הבלתי־פתור. רגע שבו כללי הטעם אינם ברורים, שבו הגוף מגיב באופן שאינו עולה בקנה אחד עם נורמות של הצגה, ביטחון, או נינוחות. כמו המבוכה, גם האסתטיקה הזו נוצרת רק בנוכחות של מישהו אחר – עין מתבוננת, נוכחות שותקת, תגובה לא צפויה. המבוכה, כמו האסתטי, היא חוויה בין-סובייקטיבית – של מה שקורה ביני לבינך, ולא רק בתוכי.
בכך, אסתטיקה של מבוכה הופכת את המבוכה עצמה לאמצעי של תקשורת, של התבוננות, ואף של אינטימיות. היא מצב שבו הפגיעות מנסה להחשף אך לא להתפרק, מצב שבו הסדק לא נאטם אלא הופך לחומר הגלם של המבע. אסתטיקה של מבוכה שואלת- מה קורה כשהיצירה לא מנסה להרשים, לשכנע או להרגיע – אלא פשוט להיות נוכחת, גם כשזה לא בהכרח נעים?
המונח אסתטיקה של מבוכה מבקש לחבר בין שני תחומים שנראים לכאורה סותרים: האחד עוסק בשיפוט, עונג וחוויה חושית; השני ברגש חמקמק ולעיתים כואב ומשתק. אך למעשה, המפגש בין אסתטיקה למבוכה חושף פן פחות מדוד של החוויה האסתטית— כזה שמתרחש דווקא ברגעי הערעור, הפער, ההיסוס, ולא בשיאו של הרגש או ברגע הפואטי.
על מנת להסביר את פן זה של החוויה האסתטית, אשתמש במילה imponderabilia אשר מתייחסת לדברים שאינם ניתנים למדידה או להערכה כמותית. מקור המילה בלטינית im – לא + ponderare- לשקול. כלומר דברים שהם בלתי מוחשיים.
האנתרופולוג ברוניסלב מלינובסקי דיבר על imponderabilia בהקשר לגישתו בעבודת השדה האתנוגרפית. הוא טוען שיש לשים דגש על הדברים הקטנים והבלתי מדידים שמרכיבים את חיי היומיום: מחוות, הרגלים, אינטונציות, חלוקות זמן, יחסי מרחב בין אנשים ועוד. כפי שכתב:
“... there is a series of phenomena of great importance which cannot possibly be recorded by questioning or computing documents but have to be observed in their full actuality. Let us call them the imponderabilia of actual life.[1]